מה שידוע על סינדרלה הוא רק חלק מהסיפור.
מה שלא סיפרו לנו, זה שבכל סוף שבוע היא הייתה חוטפת מיגרנה קשה.
היא הייתה מסתגרת בחדר החשוך שלה, לא רוצה לשמוע אף אחד, מחכה שהכאב יעבור.
מצטער אם קצת הרסתי לחלקנו את האגדה.
סינדרלה אכן הלכה לנשף לבד.
בלי האחיות, בלי הפיה, ועם פחד גדול שהמיגרנה תופיע שוב באמצע הערב.
היא לא באמת חשבה שהנסיך יסתכל עליה.
היא הייתה ביישנית, סגורה בתוך עולם פנימי עשיר, אבל עמוק בפנים מאוד רצתה לצאת החוצה. לרקוד. להרגיש חיה.
המוזיקה התחילה להתחלף למוזיקת ריקודים, זוגות התחילו למלא את הרחבה, ורק סינדרלה רקדה לבד בצד עם כוס שמפניה ביד.
בערך בשעה 22:00 הנסיך הבחין בה.
הוא ניגש אליה והזמין אותה לרקוד.
ושם, בין הסיבובים והמוזיקה, נדלק הניצוץ הזה שאנחנו קוראים לו התאהבות.
אבל יחד איתו התחיל גם הכאב.
בסביבות 23:10 היא כבר הרגישה את הלחץ המוכר עולה לראש.
כאבי הראש התחזקו, הבחילה הופיעה, והאולם התחיל להרגיש לה קטן וסוגר.
היא הצליחה לצאת החוצה ובקושי הספיקה להגיע לשיחים לפני שהקיאה.
אף אחד לא ראה אותה.
היא חזרה הביתה, נכנסה לחדר החשוך שלה, וניסתה להיעלם יחד עם הכאב.
מרוב כאב היא אפילו לא שמה לב שהנעל נשארה מאחור.
ביום ראשון, רגע אחרי סוף השבוע, קיבלתי טלפון.
“שלום עידן, קוראים לי סינדרלה… אתה מטפל בכאבי ראש?”
עניתי שכן.
במהלך השיחה ניסיתי להבין קצת יותר לעומק מה קורה לה.
ככל שהיא דיברה, היה אפשר לשמוע כמה הסופ"ש הפך עבורה למשהו מפחיד.
לא זמן למנוחה או בילוי, אלא דריכות לקראת המיגרנה הבאה.
אמרתי לה שנצטרך להיפגש פעמיים בשבוע.
פעם אחת לפני שההתקף מגיע, ופעם נוספת אחרי.
הסברתי לה שבטיפולי כאב, במיוחד בכאב כרוני, לפעמים צריך בהתחלה רצף וטיפול צמוד כדי שהגוף יתחיל להגיב אחרת.
קבענו ליום חמישי בשעה 17:00.
כשסינדרלה נכנסה לקליניקה מיד שמתי לב לעייפות שעל הפנים שלה.
היו לה כתמים כהים מתחת לעיניים, והגוף שלה הרגיש כאילו הוא מחזיק את עצמו בקושי.
לפני שהתחלתי לשאול שאלות, רציתי רגע להקשיב לגוף שלה בלי מילים.
הדופק היה דק ועדין, אבל באזור של ה-GB הייתה תחושה חזקה ומתוחה, כאילו משהו בפנים כל הזמן דרוך ולא מצליח להירגע.
שאלתי אם יש כרגע מיגרנה.
היא אמרה שיש מין לחץ קטן מאחורי העין, ושככה זה בדרך כלל מתחיל.
בחרתי לדקור את GB41 כדי לנסות לשחרר קצת את העומס שכבר התחיל להצטבר.
תוך רגע העין שלה התחילה לדמוע, והיא אמרה שיש הקלה.
המשכתי לבדוק את ערוצי היאנג שמגיעים לראש, ובמישוש הרגשתי רגישות לאורך ערוץ ה-BL.
בהתחלה ניסיתי להבין אם יש קשר פיזי.
שאלתי על שתן, התקררויות, סינוסים, כאבי גב.
אבל שום דבר לא ממש התחבר לתמונה.
ואז הבנתי שאולי הערוץ הזה מספר סיפור אחר.
במקום להמשיך לשאול שאלות, החלטתי לספר לה קצת על המשמעות של ה-BL ברפואה הסינית.
אמרתי לה שלפי הגישה הזו, זה ערוץ שקשור לאופן שבו האדם מביא את עצמו לעולם.
ליכולת לצאת החוצה, לעמוד מול החיים, להיראות.
ברגע שאמרתי את זה משהו בה השתנה.
היא לא אמרה מילה, אבל הגוף שלה כבר לא היה אותו גוף שנכנס לקליניקה לפני שעה.
כאילו מישהו סוף סוף אמר בקול משהו שהיא מחזיקה שנים בפנים.
בחרתי לעבוד לאורך ערוץ ה-BL, ובמקביל לחזק את הגוף שלה בעדינות.
הייתה בי תחושה שסינדרלה כל כך עסוקה בלשרוד, שכמעט לא נשאר בה כוח להזין את עצמה.
בסוף השבוע שאחרי עדיין לא היה שינוי גדול במיגרנות.
אבל היא אמרה שהיא קצת פחות עייפה.
בדופק עדיין הרגשתי חולשה עמוקה.
כאילו הגוף שלה מנסה להחזיק מעמד, אבל מאגרי הכוח שלו כמעט ריקים.
המשכתי לטפל.
לפעמים ניסיתי להניע את מה שנתקע, ולפעמים פשוט לחזק בעדינות את מה שחסר.
עד טיפול שמונה כמעט לא קרה שינוי משמעותי.
ואז משהו נפתח.
כשהיא נכנסה לקליניקה באותו יום חמישי, ראיתי את זה מיד.
העיניים שלה היו בהירות יותר.
הפנים שלה נראו חיות יותר.
כאילו משהו בגוף שלה התחיל לחזור לנשום.
היא סיפרה לי שלמחרת היא הולכת להיפגש עם הנסיך.
אחרי תקופה ארוכה שבה נמנעה מזה מתוך פחד וחרדה.
ופתאום הבנתי.
משהו בתוכה החליט לצאת אל העולם.
כאילו ערוץ ה-BL, שהיה סגור ומכווץ, הסכים סוף סוף להיפתח.
לקחתי שוב דופק.
הפעם הוא כבר היה מלא יותר, חי יותר.
עדיין היה מתח מסוים באזור של ה-GB, אבל הפעם זה הרגיש אחרת.
לא רק חרדה.
אלא גם אומץ.
ברפואה הסינית ה-GB קשור ליכולת לעשות צעד. להחליט. לזוז למרות הפחד.
וסינדרלה, בפעם הראשונה מזה הרבה זמן, הסכימה לזוז.
בחרתי נקודות שיעזרו להמשיך לשחרר את התקיעות, להפחית את העומס בראש, ולתמוך בתנועה החדשה שהתחילה להיווצר בתוכה.
ביום ראשון קיבלתי ממנה הודעה:
“ייייששששש!!!!!!!!
פעם ראשונה מזה שנים שאין לי מיגרנה 🙂”
