תקציר:
לעיתים נדמה שהרגשות חיים בתוכנו כמו זרמים תת-קרקעיים, בלתי נראים אך נוכחים בכל רגע. אבל מה אם היינו עוצרים לרגע ומקשיבים לגוף? כי הגוף מדבר בשפה של תחושות, מתח, נשימות, ולעיתים גם כאב. הוא אינו משקר, ואינו מנסה להסתיר – כל רגש שאנחנו חווים נרשם עליו, כמו תווים במנגינה.
המאמר כשהגוף מדבר:
במאמר זה אציג איך הרגשות מתבטאים בגוף, הסדר של הרגשות מאפשר לראות תנועה רגשית שלפעמיים רגש מוביל לרגש אחר ולפעמיים כל רגש עומד בפני עצמו. הביטוי הגופני של רגשות הוא מראה מדויקת לעולם הפנימי שלנו
הרגש שנותן את הביטוי שהכי נראה לעיין הוא הכעס שמגיע כמו סערה פתאומית, סוחף הכול בדרכו. הלב מתחיל לפעום במהירות, הפנים מתלהטות, והלסת מתהדקת. הידיים עשויות להתכנס לאגרופים, כאילו הגוף מתכונן לקרב. העיניים מתכווצות, ממוקדות, לפעמים אפילו נראות דרוכות ואדומות. הגוף שלנו כאילו אומר: “אני כאן, אני מוכן להילחם או להגן”. אך לעיתים, לאחר שהסערה חולפת והאנרגיה מתפוגגת, עולה תחושה שונה – של עצב.
העצב מתגנב בשקט, כמו ענן כבד ביום חורפי שמכסה את השמיים. הוא יכול לנובע מתוך התחושה שהשחרור מהכעס לא תמיד משאיר אותנו עם הקלה, אלה עם בדידות ואשמה שיוצר אצלנו ריקנות. הביטוי הגופני של רגשות אלו מתבטא בתחושת כובד – במיוחד בחזה. הנשימה הופכת איטית, ולעיתים מרגישה כאילו קשה לה להיכנס. הכתפיים שמוטות כלפי מטה, והעיניים נמשכות לקרקע. וכך, מתוך השקט, עולות הדמעות. הן באות לשטוף את הכאב, לשחרר את מה שלא ניתן להחזיק, ולהביא עמן רכות.
מתוך הרכות של העצב עשוי להופיע הפחד. הוא מגיע כמו צל שמטיל את נוכחותו, במיוחד כשאנו עומדים מול הלא נודע או כשחוויית הפגיעות שהעצב הותיר אחריו נחשפת. הוא מכווץ את השרירים ומעיר את הגוף כולו לדריכות. הדופק מואץ, הנשימה מהירה ושטחית, ולעיתים מרגישים צמרמורת בקצות האצבעות או רעד קל. האישונים מתרחבים, והגוף כולו צועק: “ברח” או “התמודד”. אפילו הבטן משתתפת במשחק – לפעמים מתכווצת, לפעמים שולחת תחושה של “פרפרים” לא נעימים. לעיתים פחד יכול להתבטא בקליניקה גם בהליכה מרובה לשירותים בשביל להתרוקן, כתגובה למצוקה פנימית ולעומס רגשי הנחשפים במהלך הטיפול.
כשאנו מצליחים להתמודד עם הפחד
או שאנו חווים תחושה של הצלחה ובכך לראות נקודות אור בחיינו , מופיעה השמחה. היא זורמת כמו מפל של אור, ממיסה את כל הכיווצים שהפחד הותיר. הגוף נפתח – החזה מתרחב, הנשימה קלה ועמוקה, ולעיתים מופיע צחוק שמתפרץ. הפנים זורחות, העיניים נוצצות, ויש תחושת קלילות ששוטפת את הגוף כולו. זהו רגע שבו הכול נראה אפשרי, כאילו כל המערכות הפנימיות נמצאות בהרמוניה מושלמת.
עם זאת, רגעי שמחה לעיתים מפנים מקום לרגשות מורכבים יותר, כמו האשמה. היא מתגנבת בשקט, נושאת עמה תחושה של כובד בבטן, כמו אבן קטנה שמתגלגלת ולא מרפה. ייתכן שהיא עולה מתוך מחשבה על מה שלא נאמר או נעשה, על החמצות או טעויות. הכתפיים משתופפות, כאילו מנסות להקטין את הגוף. העיניים נרתעות מקשר, מחפשות מקום להתחבא. ולעיתים, יש כיווץ בלתי נשלט בגרון – כאילו המילים שאינן נאמרות נתקעות שם, מחכות להשתחרר.
מהאשמה לעיתים צומחת הבושה, שמגיעה כמו אדווה חמה ומתפשטת במהירות. היא יכולה להופיע כשאנו חשים שחשפנו יותר מדי, או כשאנו מרגישים שאיננו עומדים בציפיות – שלנו או של אחרים. הפנים מסמיקות, הכתפיים מתכנסות, והראש מורכן. הגוף כולו מנסה להיעלם, להימנע מקשר עין, כמו מתוך צורך עמוק להסתיר. תחושת הכיווץ מתחילה מהבטן ומתפשטת לכל חלקי הגוף, משדרת פגיעות וחשש.
ולבסוף, הקנאה – רגש סוער שמביא עמו תחושת תסיסה פנימית. זה מתחיל בבטן, כמו מערבולת קטנה שמתחזקת. הלסת נמתחת, העיניים ממוקדות באובייקט הקנאה, והידיים אולי מתחילות בתנועות קטנות ועצבניות. זהו רגש שמתפרץ כמו אש קטנה, לעיתים בלתי נראית, אך נוכחת בכל תא בגוף, מזכירה לנו את הכמיהות והשאיפות שמסתתרות בתוכנו.
סיכום:
המעגל הזה של רגשות אינו ליניארי. כמו החיים עצמם, הם מתפתלים, משתנים, וחוזרים על עצמם בדרכים בלתי צפויות. הגוף, בכל רגע, מספר את הסיפור שלנו. ואם נקשיב לו, נוכל ללמוד הרבה על מי שאנחנו, על מה שמניע אותנו, ועל מה שעדיין מחכה להשתחרר. זהו מסע של גילוי – לא רק של הרגש, אלא גם של הביטוי הפיזי שלו, שמזכיר לנו שוב ושוב: הגוף והנפש הם חלק מאותו השלם.
לכל שאלה ולפרטים נוספים מוזמנים לפנות אלי:
עידן דנטס מטפל בפסיכותרפיה גופנית ורפואה סינית
טלפון: 050-3898483
אתר: idansin.com
