מדוע בחרתי להיות מטפל
זו שאלה ששאלתי את עצמי לא מעט פעמים.

האם בחרתי להיות מטפל כי תמיד עזרתי לאנשים? לא.

האם בחרתי להיות מטפל כי רציתי “לתקן” את הבית שבו גדלתי? כנראה שלא.

האמת היא שכשנרשמתי ללימודי טיפול, בעקבות הצעה של אחי, בכלל לא ידעתי מה זה אומר. הייתי במקום של חיפוש. לא ממש ידעתי מה אני רוצה מעצמי ומהכיוון שלי בחיים.

בגיל 24, עם תחילת הלימודים, משהו התחיל להיפתח.
פצעים ישנים עלו לפני השטח, והבנתי עד כמה הייתי מנותק מהגוף שלי ומהרגשות שלי.

כבר מגיל צעיר התמודדתי עם אתגרים. אובחנתי עם דיסלקציה, ולא ידעתי לקרוא ולכתוב עד כיתה ב’. למדתי במסגרת נפרדת משאר החברים, עם תחושת שונות שלא תמיד ידעתי להסביר.

בגיל ההתבגרות התגלתה אצלי מחלה כרונית שהשפיעה עליי לא מעט. גם לפני כן הייתי ילד שחווה לא מעט מחלות וכאבים.

גדלתי בבית שבו לא תמיד הייתה הרמוניה, ומהר מאוד התפתח בי רצון להיות בחוץ, להתרחק גם פיזית וגם רגשית.

יש מי שיקרא לזה “הכבשה השחורה”.
אני הרגשתי כמו כבשה צבעונית, לא ממש שייך, אבל מאוד רוצה להיות בקשר.

הלימודים, ובמיוחד המסלול של פסיכותרפיה גופנית, פגשו אותי בדיוק במקום הזה. הם הציפו כאבים פיזיים ורגשיים שלא הצלחתי יותר לעקוף. לא יכולתי לברוח מהם כמו בעבר, ובשלב מסוים בחרתי לעצור ולהתחיל לתת להם מקום.

זו הייתה דרך לא פשוטה. דרך של עצב ובכי, כעס, אשמה ובושה, פחד וכאב בגוף.
כמעט בכל שנה במהלך הלימודים עלה בי רצון לפרוש. המפגש עם עצמי היה מורכב מדי.

אבל בעזרת מורים, חברים ללימודים, וגם כוחות פנימיים שהתחילו להתגלות, המשכתי את לימודי הפסיכותרפיה הגופנית.

לאורך השנים האלו ניסיתי למצוא את המקום שלי כמטפל. התחלתי לטפל, עצרתי, חזרתי שוב, והלב נשאר לא בטוח. היה שם הרבה בלבול והרבה חיפוש.

באיזשהו שלב התרחקתי ופניתי ללימודי תיאטרון אלטרנטיבי. דווקא שם, דרך היצירה והמפגש עם עצמי בצורה אחרת, משהו בי נפתח מחדש והתשוקה לטפל חזרה.

המסע הזה נמשך כמעט עשור.
ובסופו של דבר בחרתי ללכת לכיוון שתמיד הרגיש נכון עבורי, לימודי רפואה סינית. זה היה שם מההתחלה, אבל פחדתי לגעת בזה.

הבחירה הזאת לא הגיעה ממקום של ודאות מלאה. היא הגיעה מתוך הסכמה לנסות, גם כשיש פחד. עם הזמן, דרך הלימודים והמפגש עם מטופלים, התחיל להיבנות בי ביטחון. לא כי הספקות נעלמו, אלא כי למדתי להישאר גם כשהם שם.

הדרך שעברתי אפשרה לי להתחיל להיות שלם יותר עם עצמי. להביא חמלה למקומות הכואבים, לסלוח גם על מה שעברתי וגם על המקומות שבהם פגעתי, וללמוד, יום אחרי יום, להיות בקשר עם הרגשות שלי כמו פחד, עצב וכעס.

ומתוך המקום הזה נולדה הבחירה להיות מטפל.

אני שואף ליצור מרחב טיפולי שיש בו הקשבה, נוכחות וחמלה, מרחב שבו אפשר לפגוש, בקצב שמתאים, גם כאב פיזי וגם כאב רגשי, ולהתחיל לנוע לעבר שינוי.