לפעמים התקף חרדה לא מגיע ברגע של חולשה אלא דווקא ברגע שבו אנחנו מנסים להחזיק את עצמנו חזקים מול העולם.
הפעם ברשותכם אתחיל ממשהו אישי ומההבנה שלי את דמותו של הג'וקר.
הג'וקר הוא דמות שאני מאוד אוהב. הוא מסמל עבורי משהו חופשי ממוסכמות ופראי.
אולי בגלל זה הרבה אנשים מתחברים אליו.
כי מתחת לצחוק, לשיגעון ולכאוס יש שם אדם שמנסה לשרוד את הכאב של עצמו.
בעולם הפסיכולוגי הוא מסמל את "האיד" אני יכול לעשות מה שאני רוצה, אין בי שום מעצור, מושא התשוקות במלואו.
בכולנו יש את החלקים של הנפש "השופט" "איד" ו"אגו"
הדמות של הג'וקר באה לשבור את המקום של "השופט" המוסר של החברה שאומרת לנו מה מותר ומה אסור לנו לעשות.
(כמובן שאין בהסתכלות שלי על הג'וקר שום מטרה לפגוע במישהו אחר, אלא רק זיקוק הדמות הפנימית שקיימת בכולנו.)
ארתור "הג'וקר" פלק, עובד בתור סטנדאפיסט בערבים וביום הוא ליצן רפואי.
באחד הערבים ארתור עולה לבמה ומרגיש דפיקות לב מואצות. הוא חושב שזאת ההתרגשות הרגילה לפני מופע סטנדאפ.
רק שהפעם הדפיקות התגברו ופתאום באמצע המופע הוא מתחיל לנטוף זיעה קרה, דפיקות הלב עולות,
הוא שומע צפצופים באוזניים, מרגיש סחרחורת ובלבול רב והוא מחליט לרדת מהבמה.
הקהל צועק לו בוז. ארתור נבהל ונלחץ מהחוויה.
באותו רגע הוא לא פחד רק מהחרדה עצמה, הוא פחד לאבד שליטה מול אנשים.
פחד להשתגע, פחד שמשהו בתוכו נשבר.
ג'וקר לא חווה מקרה כזה בחייו ומאז הוא לא מוכן לעלות יותר למופעי סטנדאפ.
לקליניקה שלי הוא מגיע לגמרי במקרה. חבר טוב שלנו ממליץ לו להגיע אליי בתקווה שאצליח לעזור לו.
ארתור מספר לי מה שעבר עליו ואני מבין שהוא חווה התקף חרדה.
אבל לא נוכל להתקדם בטיפול בלי להבין מה גרם להתקף להופיע, כלומר מה היה הטריגר להתקף.
אני שואל את ארתור אם קרה משהו לפני המופע.
ארתור עונה שלא היה משהו מיוחד, תמיד יש לו דפיקות לב מההתרגשות.
אחרי שהבנתי שהתקף לא הגיע ממשהו מודע, ביקשתי מארתור שנעבור לאבחנה דרך הדופק והגוף.
ברפואה סינית אנחנו לא מסתכלים רק על הסימפטום עצמו,
אלא מנסים להבין מה הגוף מספר מתחת לפני השטח.
לפעמים התקף חרדה הוא לא “בעיה של לחץ”, אלא תגובה של הגוף למשהו רגשי עמוק יותר שלא קיבל מקום.
במהלך האבחנה הרגשתי שיש אצל ארתור עומס פנימי שהוא מחזיק כבר הרבה זמן.
הייתה תחושה שהגוף שלו נמצא במצב של דריכות מתמשכת, משהו לא מצליח באמת להירגע ולהרגיש בטוח.
לפעמים הגוף מספר את מה שהאדם עדיין לא מצליח להגיד במילים.
מתוך האבחנה הבנתי שהתקף החרדה הוא רק "אזעקה" למשהו עמוק יותר שמסתתר בנפשו.
האמונה שלי כמטפל היא שאני לא חושף משהו שחבוי בנפש האדם. אלא נותן לאדם להוציא החוצה את הקושי שלו.
העיקרון הטיפולי הוא ליצור קודם כל תחושת יציבות, קרקוע וביטחון.
הטיפול בקשיים רגשיים דורש זמן ולא כדאי להאיץ את הגופנפש בהרפתקאות מהירות.
בעיניי, אדם שחווה חרדה לא צריך ש"ישברו" אותו בטיפול, הוא צריך להרגיש שיש מקום שמסוגל להחזיק אותו.
בטיפול הראשון התמקדתי בטיפול שמטרתו להרגיע את מערכת העצבים,
לעזור לגוף לצאת ממצב של סטרס מתמשך ולתת לו תחושה שהוא יכול סוף סוף לנוח קצת.
וביקשתי ממנו ללכת לישון מוקדם. שינה טובה עוזרת מאוד לגוף להתרפא.
בטיפול השני ג'וקר הגיע ואמר שמאז הטיפול ההתקפים קצת נרגעו.
החלטתי להמשיך באותו כיוון של יצירת תחושת ביטחון פנימית,
כדי שלאט לאט יוכל לגעת גם בכאב הרגשי שהיה עמוק בתוכו.
בטיפול התשיעי הרגשתי שמשהו בו כבר מוכן להתקרב לפצע הפנימי שהיה סגור במשך הרבה זמן.
אחרי הטיפול הרגשתי שמשהו השתחרר אצלו, וביקשתי ממנו שאם יגיעו חלומות שיכתוב אותם כשהוא מתעורר.
בטיפול העשירי ג'וקר חשף בפני את הכאב הגדול שחש כשאמו נפטרה בפתאומיות, מה שכנראה היה הטריגר להתקף החרדה.
היא הייתה עבורו הדמות היציבה בחייו. בכל פעם שחווה קושי בדרך להצלחה היא תמכה בו ועזרה לו לקום ולהתאושש.
ומאז שנפטרה התקפי החרדה שלו התעצמו, עד אותו מופע אחרון שבו חווה התקף והרגיש שהוא הולך למות.
ברגע שיצרתי עבור הג'וקר תחושה של מקום מכיל לרגשות שלו
הוא יכול היה לבטא את הכאב הפנימי שהיה קיים אצלו והסיפור יכול היה לצאת החוצה ולהביא איתו ריפוי.
חרדה היא לא האויב אלה הדרך של הנפש לומר שהיא כבר לא מצליחה לשאת הכול לבד.
המשכנו יחד עוד כמה טיפולים לחיזוק והבטחתי לו שאגיע למופע הסטנדאפ הבא שלו.
